חפץ שנמסר למחלקת אבדות

בה"י

בדין ודברים שבאו לפני בית הדין מר מ.ח. מרח'    להלן התובע ,    לבין מר ח.כ. להלן הנתבע
טענת התובע  נגד מר ח.כ. לדבריו אבד לו שעון יקר ערך בשווי 300 $ באוטובוס ציבורי והעבירו ח.כ. לחברה למחלקת אבדות והשעון נאבד, לדברי התובע מבירור שערך מול הפקידים בחברה הבין מהם שהם מחזירים אבדות גם ללא המצאת סימנים המוכיחים בעלות על החפץ,

הנתבע טוען כי בהיות ולא ראה סימנים מיוחדים חשב לתומו כי הדרך בנוסעי התחבורה הציבורית שהדרך להשיב אבדה היא דרך החברה, ועל דעת זה אדם נוסע בתחבורה הציבורית,

פסק בית הדין,

לפטור את מר ח.כ. באם הביא את אבדה למחלקת אבדות, ואף שהתברר שהם מחזירים אבדות גם ללא הבאת סימנים כדין, ואף אם אינם שומרים על אבדה כדין שומר אבדה,

הנימוקים: כל העולה על נסיעה בתחבורה ציבורית עולה על דעת שבאם יישכח לו שם כל חפץ, או חבילה, יימסר הדבר למחלקת האבדות של החברה, ומשם
ייקח אותה האובד, אבל זה הכל אם אכן הנוסע המוצא מסר בעצמו לחברה  לידי מחלקת האבדות, אבל אם המוצא מסר את האבדה לידי הנהג בפרט בנהג גוי או שאינו שומר תורה ומצוות שאינו בחזקת נאמן למסור את החפץ לידי החברה עבר המוצא על איסור,
ולדברי הנהג שהוא זכה בשעון כי יש לו קניין חצר בשעון, אין הדין כן רק באם היה זמן שבו הנהג שהה ברכב ללא נוסעים כלל , אז קונה לו האוטבוס מדין חצר אבל אם היו נוסעים כל הזמן באוטבוס אינו יכול לקנות בקניין חצר, כי הוי חצר שאינה משתמרת שאינה קונה,

מקורות: ס' השבת אבידה כהלכה פ"ג ה"ה, ש"ך סי' רסב סק"א, סי רסח סק"ב, שו"ת מציון תצא תורה סי' תשכט,